החלטה בתיק מ"ת 49885-06-12

מונחת בפני בקשה למעצר הנאשם, עד תום ההליכים נגדו, בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996.

כנגד הנאשם טארק גרבאן (להלן: " המשיב") הוגש כתב אישום המייחסלו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; עבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין.

בהתאם למתואר בכתב האישום, בתאריך 15.6.12 בעקבות ויכוח שפרץ בין המשיב לבין אחמד עמאש ומוחמד מרעי (להלן: " המתלונן"), דקר המשיב את המתלונן באמצעות סכין, בבטן ימנית תחתונה בכוונה לגרום לו לחבלה חמורה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו.

המבקשתהפנתה לחומר הראיות הקושר את המשיב למעשים המיוחסים לו, בכלל זאת הודעות של עדים לאירוע; הודעת המתלונן וחברו אחמד; התוודות המשיב במעשה, שטען להגנה עצמית. המבקשת הדגישה שאין המדובר בנסיבות העניין בהגנה עצמית, שכן אף אחד מהעדים לא תיאר המתלונן כמי שתקף המשיב, או שאחז בידו סכין. בנוסף, כי מהודעת המשיב עולה כי המשיב תקף המתלונן על סיבה של מה בכך ועל רקע של סכסוך על "בנות", וכן שהדקירה נעשתה ללא התגרות מוקדמת. כמו כן נטען לקיומה של עילת מעצר של מסוכנות, בהתחשב בשימוש בנשק, ובאלימות החמורה שננקטה על ידי המשיב, וכן בהתחשב במניע שהביא המשיב לדקור המתלונן. כמו כן לגישת המבקשת, ובהתחשב בגרסאות השונות שניתנו על ידי המשיב, כי לא ניתן לתת בו אמון לצורך שחרורו לחלופת מעצר. בנוסף לכך נטען לחשש משיבוש הליכי משפט, בהתחשב בהיכרות המוקדמת בין המשיב לשאר העדים. על כן ביקשה המבקשת להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו.

בא כוח המשיב, הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, אם כי טען לקיומה של הגנה עצמית. עוד הוסיף בא כוח המשיב והפנה לפציעות שנגרמו למתלונן שהן פציעות קלות וכי לא נגרם למתלונן נזק חמור. מעבר לכך טען המשיב כי המדובר בבחור צעיר בשנים ללא כל עבר פלילי, דבר המצדד לבחון בעניינו חלופת מעצר. על כן הוצע להורות על שחרור המשיב לחלופת מעצר, בדיר אל-אסד, שהינה מרוחקת ממקום מושבו של המתלונן, זאת בפיקוחו של מעסיק המשיב, וכן הוצע שהמשיב יוכל ללכת לעבודה בליווי ותחת פיקוחו של המעסיק.

דיון ומסקנות

כאמור, הצדדים אינם חולקים על קיומן של ראיות לכאורה, לקיומה של דקירה.

בנסיבות העניין, ניתן להפנות להודעתו של המשיב מיום 18.6.12 שם הוא מוסר בצורה ברורה "אני דקרתי את הבחור הזה בסכין" [שם, ש' 6]. שהמשיב הסביר למה דקר את המתלונן הוא מסר " סתם, רבנו על ענייני בנות" [שם, ש' 25]. שהמשיב תיאר את הסיטואציה בו הוא דקר את המתלונן הוא מסר " באנו שלושתנו ראינו כשהוא בא איתם וראיתי אותו כשהוא מתקרב והוצאתי את הסכין ונתתי דקירה אחת וזהו ברחתי". המשיב הוסיף והסביר כי הוא תקף בסכין כי גם חבורת המתלונן היו עמם סכינים.

עם זאת משאר ההודעות של עדי האירוע, ובכלל זאת של חברי המשיב לא עולה לכאורה כי החבורה השנייה היה עמה סכין. כך שטענת המשיב להגנה עצמית אין לה במה להיאחז גם במישור זה. זאת בנוסף לנוכח העובדה הלכאורית שיוזם אירוע האלימות הוא המשיב וחבריו וכי הם הכניסו עצמם למצב זה לאחר שאמרו מספר מילים שכוונו  לבנות שהיו עם המתלונן, ואיימו על המתלונן וחבריו.

אסתפק בסקירה זו של הראיות, לנוכח הסכמת הצדדים לקיומן של ראיות לכאורה, וכן בהתחשב בטיב הראיות הנדרשות בשלב זה של ההליך הפלילי, עת שבשלב זה, בית המשפט, בוחן הפוטנציאל הראייתי שיצא אל הפועל בעתיד, בסיומו של הליך משפטי.  אציין לעניין זה כי לטעמי יש תשתית ראיות מספיקה להוכחת עובדות כתב האישום. לא שוכנעתי מחומר הראיות כי בהכרח יש לראיות מספיקות להוכחת יסוד נשפי של כוונה מיוחדת לגרימת חבלה במובן זה שיתכן והעבירה אותה ניתן יהיה להוכיח בסופו של יום תהיה עבירה פחותה בחומרתה מהעבירה שבכתב האישום ואולם עניין זה מקומו להתברר בהליך העיקרי. יוזכר כי בשלב זה אין בית המשפט קובע "ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראו לעניין זה:

בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2), 133, 148-149 (1996);

בש"פ 7962/06 שטרית נ' מדינת ישראל , טרם פורסם (2006);

בש"פ 8303/07 ראמי בדראן נ' מדינת ישראל , טרם פורסם (2007);

בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.2.08).

מסוכנות וחלופת מעצר

כלל הוא כי קיומן של ראיות לכאורה, בעבירות שנעשו תוך שימוש בנשק קר או חם, מקימות עילת מעצר על פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: " חוק המעצרים"). כך גם  הפסיקה הדגישה חוזר ושוב, את המסוכנות הרבה הנובעת מהשימוש החפוז בחפצים חדים לפציעת האחר, והכלל שנקבע הינו שביחס לתת תרבות הסכין, לא ניתן לאיין המסוכנות באמצעות חלופת מעצר, אלא בנסיבות חריגות ומיוחדות. [ השוו לעניין זה: בש"פ 139/10 מדינת ישראל נ' אדיר מנור(טרם פורסם, 17.1.10); בבש"פ 5506/09 מושאילוב נ' מדינת ישראל(טרם פורסם, 30.7.09)].

מכלל ההודעות שנגבו, ניתן להתרשם על התפתחות של אירוע אלימות חמור, על רקע סתמי ושטותי. דבר שיש בו ללמד על דפוסי חשיבה מעוותים ועל התנהגות פורצת גבולות שאינה צפויה. בהתאם כי לא ניתן לצפות את התנהגות המשיב כנגד אחרים, ועל פני הדברים לא ניתן לשלול הישנות המעשים.  ודוק, כי לא מצאתי לייחס משמעות ייתרה לתוצאות האירוע (שבהתאם לטענת בא כוח המשיב אינן חמורות), ראשית כל דקירה גם אם לא הביאה לנזקים באיברים פנימיים הינה חמורה לכשעצמה. שנית, כי המסוכנות נלמדת בעיקרה מעצם המעשה ולא מהפגיעה שבאה בעקבותיו. הפער שבין דקירה הגורמת לפציעה קלה לבין זו שמסתיימת בתוצאה קטלנית הוא של מילימטרים בגוף האדם כאשר לעיתים התוצאה היא פועל יוצא של מרחק האירוע מתחנת מד"א או מבית החולים הקרוב. לכן, וככל שהדבר נוגע לעילת מסוכנות, יש לראות בכל עבירת דקירה כעבירה ברף המסוכנות של עבירה שתוצאתה קטלנית. 

ככל שהדברים עניינם בשלב המעצר עד תום ההליכים, הרי עיקרון המידתיות ודרישת החוק הינה לבחון כל מקרה לגופו, ואם יש בחלופת המעצר כדי לענות על דרישת המעצר בפועל הרי שהיא תועדף, כאמור: